שיטות, בפשטות

כשל התכנון

כשל התכנון הוא ההרגל שלנו להעריך פחות מדי כמה זמן משימות שלנו ייקחו, גם כשאנחנו יודעים שמשימות דומות התארכו בעבר. דניאל כהנמן ועמוס טברסקי נתנו לו שם ב-1979, ומחקרים מאז מצאו אותו בתזות, בהחזרי מס ובפרויקטי בנייה. התיקון עם הראיות הטובות ביותר הוא לתכנן לפי כמה זמן לקחו לך דברים דומים בעבר, לא לפי התוכנית שבראש. פירוק משימות לחלקים עוזר לפעמים, לא תמיד.

בקרוב ל-iPhone ול-iPad

נבדק לאחרונה ב-

בדף הזה

מאיפה הרעיון בא

דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, הפסיכולוגים שעבודתם על שיפוט זיכתה אחר כך את כהנמן בפרס נובל, הציעו את כשל התכנון ב-1979. הנקודה שלהם הייתה שכשאנחנו מנבאים את הפרויקטים של עצמנו, אנחנו נוקטים “מבט פנימי”: מדמיינים איך התוכנית הספציפית הזו תתגלגל ומתעלמים מאיך שפרויקטים כמוה באמת התנהלו. ב-2003 הרחיבו דן לובאלו וכהנמן את הרעיון גם לעלויות ולתועלות, ולכן הוא עולה בדיונים על גשרים ומסילות ברזל שחרגו, ולא רק על חיבורים מאוחרים.

מה המחקרים מצאו

המבחן הידוע ביותר הוא מחקר מ-1994 של רוג’ר ביילר, דייל גריפין ומייקל רוס. סטודנטים לפסיכולוגיה חזו כמה זמן ייקחו התזות שלהם. בממוצע הם אמרו 33.9 ימים; אפילו ההערכה שלהם “אם הכול ילך גרוע ככל האפשר” הייתה בממוצע 48.6 ימים. התזות לקחו בפועל 55.5 ימים, ורק כ-30% מהסטודנטים סיימו בזמן שחזו.

אותו מאמר מצא שלושה דברים שחשובים לרשימה שלך:

  • אנחנו אופטימיים לגבי המשימות של עצמנו, לא של אחרים. משקיפים שחזו את זמן ההשלמה של מישהו אחר נטו להעריך יותר מדי.
  • אנחנו מתכננים מתרחישים ולא מהיסטוריה. כשביקשו מהם לחשוב בקול, אנשים דיברו בעיקר על איך המשימה תתנהל, ורק לעיתים נדירות על כמה זמן לקחו משימות דומות.
  • אנחנו מוצאים תירוצים לעבר. אנשים הסבירו את סיומים מאוחרים קודמים כמזל רע חד-פעמי, וזה איפשר להם להתעלם מהלקחים בפעם הבאה.

זה לא רק סטודנטים. סקר של משלמי מסים קנדים, שפורסם ב-1997, מצא שהם שלחו את הטפסים שלהם כשבוע אחרי ממה שחזו, אף שידעו בדיוק כמה הם בדרך כלל מאחרים.

תיקונים, וכמה הם עובדים

תיקון מה זה אומר ראיות
להסתכל על משימות קודמות לפני שמעריכים, נזכרים כמה זמן לקחו משימות דומות חזקות: במחקר מ-1994, קישור התחזיות לניסיון קודם הסיר את ההטיה האופטימית
חיזוי לפי קבוצת ייחוס להסתמך על התוצאות בפועל של קבוצת פרויקטים דומים פותח על ידי בנט פליבייארג לפרויקטים גדולים; עובד איפה שיש מקרים דומים
פירוק לרשום כל חלק של המשימה לפני ההערכה מעורבות: קרוגר ואוונס (2004) מצאו שזה הפחית הטיה; מחקרים אחרים מצאו שאסטרטגיות דומות לא עזרו
תכנון לאחור לתכנן מיעד הסיום חזרה להיום מבטיחות: סדרה של ארבעה ניסויים מ-2016 מצאה תחזיות ארוכות יותר ופחות מוטות
תוכנית מפורטת שלב אחר שלב לדמיין כל שלב מתנהל יפה יכול להתהפך: לפעמים הוא הופך אנשים לאופטימיים יותר

מה הראיות אומרות ואיפה הן חלשות

הממצא המרכזי, שאנשים מעריכים פחות מדי את זמני ההשלמה של עצמם, הוא אחת התוצאות החזקות יותר במחקר השיפוט. הנקודות החלשות הן במקום אחר. חלק גדול מהראיות בא מסטודנטים ומפרויקטים חד-פעמיים; משימות יומיומיות שעושים לעיתים קרובות, כמו קניות שבועיות, מוערכות טוב יותר, כי יש רישום טרי. התרופות פחות מוכרעות מהבעיה: סקירה מ-2016 של התערבויות מאת ג’סיקה ויזה, רוג’ר ביילר ודייל גריפין מתארת את תוצאות הפירוק כמעורבות במידה מסוימת, מציינת שפירוק עובד פחות כשלמשימה יש מעט חלקים או כשהיא רחוקה בזמן, ומזהירה שתוכנית מפורטת יכולה להחמיר את ההטיה. וכשל התכנון עוסק בזמן לוח שנה, לא במאמץ; אנשים יכולים לנחש שעות עבודה די טוב ועדיין לסיים באיחור כי החיים נכנסים באמצע.

איך מנסים את זה השבוע, על נייר

  1. מנהלים יומן הערכות. במשך חמישה ימים כותבים את הזמן המוערך של כל משימה לפני שמתחילים, ואת הזמן האמיתי כשמסיימים. שני טורים על כרטיס מספיקים.
  2. מוצאים את היחס. ביום שישי מחלקים את הסך האמיתי בסך המוערך. אם זה 1.5, התחושה שלך קצרה פי אחד וחצי. זו קבוצת הייחוס שלך.
  3. שואלים “מתי עשיתי משהו כזה לאחרונה?” לפני שמעריכים משהו חדש, כותבים את המשימה הדומה האחרונה וכמה זמן היא באמת לקחה. מתכננים משם, ואז מתאימים.
  4. מתכננים לאחור כל דבר עם מועד. מתחילים ממועד היעד וכותבים את השלבים בסדר הפוך עד שמגיעים להיום. אם הם לא נכנסים, מגלים את זה עכשיו.
  5. מתכננים את היום ממה שמסיימים. לא ממלאים יום עד הסוף. איך מתכננים יום מראה איך מתכננים ממה שבדרך כלל מספיקים, וכמה זמן זה ייקח? מעמיק בהערכת משימה אחת.

הרעיון הקרוב שהעבודה מתרחבת כדי למלא את הזמן שנותנים לה הוא חוק פרקינסון, והסיבה שיום של עשר עבודות “מהירות” אף פעם לא נכנס נמצאת בכמה משימות ביום.

איפה Dozen עוזר, ואיפה לא

התיקון שנבדק הכי טוב הוא הרישום הקודם שלך, ו-Dozen שומר אחד כזה ליום כמכלול. היום הרגיל שלך הוא החציון של מספר המשימות שהושלמו ב-14 ימי העבודה האחרונים. פס ב“היום” מראה מה בוצע, מה מתוכנן וכמה מכיל היום הרגיל שלך, כך שאפשר לראות יום עמוס עוד לפני שנכנסים אליו. כשב“היום” יש יותר מהיום הרגיל שלך, “הקלה” מציעה להעביר את המעט שיכול לחכות, ושום דבר לא זז בלי האישור שלך.

איפה שהוא לא עוזר: היום הרגיל מופיע אחרי שהשלמת משהו לפחות ב-5 ימים שונים. Dozen סופר משימות ולא דקות, ולכן יומן ההערכות שלמעלה נשאר על נייר או בגיליון אלקטרוני. Dozen עדיין לא יצא. והוא לא חוסם זמן בלוח שנה, ולכן אם מתכננים שעה אחר שעה, לוח שנה עושה את זה טוב יותר.

שאלות ותשובות

למה מעריכים פחות מדי כמה זמן דברים לוקחים?

כשמנבאים משימה של עצמנו, מדמיינים את התוכנית: השלבים מתנהלים כמתוכנן. משאירים בחוץ את ההפרעות, ההמתנה והחלקים ששכחנו, ומסבירים עיכובים קודמים כמקרים חד-פעמיים. אנשים אחרים שמנבאים את המשימה שלך לא עושים את זה, ולכן הם נוטים לנחש יותר זמן.

כמה זמן נוסף כדאי להוסיף?

אין מכפיל אוניברסלי. התשובה הטובה יותר היא הרישום שלך עצמך: אם שלוש המשימות הדומות האחרונות לקחו בערך פי אחד וחצי מההערכה, מתכננים לפי זה. יומן פשוט של הערכות וזמנים אמיתיים נותן את המספר.

האם פירוק משימה לשלבים עוזר בהערכות?

לפעמים. מחקר אחד מצא שרישום חלקי המשימה האריך תחזיות והפחית את ההטיה, אבל מחקרים אחרים מצאו שאסטרטגיות דומות לא עזרו, ותוכנית מפורטת מאוד יכולה אפילו להפוך אנשים לאופטימיים יותר. השוואה למשימות קודמות אמינה יותר.

מקורות

מה שהדף הזה אומר על Dozen נבדק מול האפליקציה ב-.

נבדק לאחרונה:

להורדת Dozen

ההורדה של Dozen היא בחינם. Dozen Pro, מינוי חודשי או שנתי, מוסיף את העוזר.

בקרוב ל-iPhone ול-iPad

Dozen: משימות ופתקים

ההורדה של Dozen היא בחינם. Dozen Pro, מינוי חודשי או שנתי, מוסיף את העוזר.

בקרוב ל-iPhone ול-iPad